בעשור השביעי של המאה הראשונה לספירה יהודה על-סף רתיחה. החברה היהודית במשבר פנימי, ובמקביל השלטון הרומי ונציביו אינם נוהגים בתבונה העשויה להוריד את התלהטות הרוחות ברחוב היהודי.

החברה היהודית במשבר

התגברותם של גורמים קנאיים בעם:
בחברה היהודית הלכו וצמחה קבוצה קיצונית שכונתה על-ידי יריביה "סִיקָרִיים". קבוצה זו טענה כי הכניעה והשעבוד לשלטון הרומי הוא חטא נגד האל, ולפיכך יש למרוד. קבוצה זו השתמשה בכלים אלימים כדי לגרור את העם למרד: הם רצחו נכבדים יהודים שנתפסו כמשתפי פעולה עם הרומים, ובהם את הכהן הגדול. בהמשך, אחרי שהמרד הביא למצור רומי על ירושלים, שרפו הסיקריים את מחסני המזון של יהודי-ירושלים, על-מנת לאלץ את העם לקחת חלק פעיל במרד, מחוסר ברירה.
קבוצות אלה כונו סיקריים על-ידי יריביהם ככל-הנראה בשל הסִיקָה, הפיגיון שנשאו על גופם.

הנהגה דתית נהנתנית ולא מתפקדת:
בשלהי התקופה החשמונאית הפכו הצדוקים להיות האליטה הדתית והכהנית. הם אלה שהפעילו את הפולחן בבית-המקדש. קבוצה זו, היתה נהנתנית ועשירה, ונתפסה על-ידי רבים בעם כמנותקת מהציבור. המצב הכלכלי שהתדרדר בעשור השביעי של המאה הראשונה כמעט ולא השפיע עליהם, אולם גרם להם להצטייר כמנותקים עוד-יותר. על-מנת לשמר עושרה הכלכלי, קבוצה זו, יחד עם מרבית משפחות האצולה ביהודה, הגבירה את שיתוף הפעולה עם הרומים. שיתוף פעולה זה גרם לשלטון הרומי להיות מזוהה על-ידי הציבור עם האצולה המנותקת, ולפיכך המרד שפרץ בהמשך נתפס גם כמרד חברתי נגד האצולה וההנהגה הדתית המנותקת.
בנוסף, הגמרא מציינת את דווקניותה של ההנהגה הדתית על עקרונות של מראית-עין, וסירובה לקבל החלטות בשעת משבר, ככזאת שהביאה לפריצת המרד ולחורבן. ההנהגה החלשה, בזמן של משבר וקיטוב כלכלי-חברתי עמוק בין השכבות בחברה, הביאה להתלהטות הרוחות בחברה היהודית.

פריצת המרד הגדול

במקורות היהודיים, החלטתו של רבי זכריה בן-אבקולס להימנע מהקרבת קורבן הקיסר היתה למעשה הכרזה על מרד. יוסבר: מאז תחילת הכיבוש הרומי, בשנת 63 לפנה"ס, היה הקיסר הרומי מעביר פר לבית-המקדש, כדי שזה יוקרב על-ידי היהודים לאלם, כסימן לנאמנות היהודים לאימפריה הרומית. אי-הקרבת קורבן הקיסר הוא מעין הכרזה על ניתוק מהאימפריה הרומית, ובמילים אחרות – על תחילתו של מרד. לאחר מכן, פנו הסיקריים אל מצודת אנטוניה, מצודה צבאית רומית בירושלים, ורצחו את יושביה הרומים. מנקודה זו התפשט המרד לערים רבות בארץ, ובחלק מהערים כלל עימותים אלימים בין היהודים והנוכרים.
בשל פריצת המרד יצא קסטיוס גאלוס, הנציב הרומי בסוריה, שהיה ממונה על הנציב ביהודה, עם צבאו, לדכא את המרד ביהודה. גאלוס כשל בדיכוי המרד, מה שעודד רבים בעם להצטרף אל המורדים. בשלב מסוים במרד, אף נראה היה למורדים כי הם על-סיפה של תקופת עצמאות חדשה, והם הוציאו מטבעות עליהם נכתב "שקל ישראל", ו"שג" = שנה ג' למרד.
עם כשלונו של גאלוס בדיכוי המרד, יצא המצביא הרומי אספסינוס, בלוויית בנו טיטוס, שהיה מצביא בפני עצמו, לדכא את המרד ביהודה. אספסינוס הצליח להתקדם בדיכוי המרד. במפה משמאל, ניתן לראות בצהוב את השטח שהיה בשליטת המורדים, וצמצומו בידי אספסינוס.

 בשנת 70 לספירה הגיע הצבא הרומי לפאתי ירושלים. אספסינוס נקרא לשוב לרומי בשל מותו של הקיסר המכהן, ובנו טיטוס נשאר לנהל את דיכוי המרד.

חורבן בית-המקדש

במהלך דיכוי המרד בירושלים, והמלחמה בנֶצוּרִים, נחרב בית המקדש השני. תוך כדי החורבן כל בית-המקדש נלקחו כשלל, ביחד עם אלפים שנלקחו לעבדות ברומי או נמכרו לעבדות. עם שובו של טיטוס לרומי הוכן לכבודו שער ניצחון בו תבליט השלל שלקח לרומי. בתבליט ניתן לראות את מנורת בית-המקדש, וכלי פולחן נוספים.
לאחר דיכוי המרד בירושלים נותרו ביהודה כיסי-התנגדות מעטים. המרכזי והאחרון שבהם היה מצדה, בדרומו של מדבר יהודה. בשנת 73 נפלה מצדה, ועם נפילתה הסתיים המרד הגדול בכשלון. לאחר המרד רומי שינתה את סדרי השלטון ביהודה, על-מנת לצמצם סיכון למרד נוסף. אחרי המרד המשיכו להתקיים חיים יהודיים ביהודה, שכן הרומים לא פגעו כמעט בישובים שלא היו שותפים במרד, וכן גם בישובים המורדים ההגליה וההרג לא היו מוחלטים. עם-זאת, כשלון המרד, חורבן בין המקדש, אובדן שכבת ההנהגה, והעול הכלכלי שהושת על היהודים כעונש על מרידתם, הביאו למשבר עמוק ביהדות.

לצפיית עזר: שיעורטון – המרד הגדול וחורבן יהודה