רבי יוחנן בן-זכאי (ריב"ז) כפי שעוצב על-גבי מנורת הכנסת.

חורבן בית-המקדש, והאסון הכללי שחוותה החברה היהודית עם כשלון המרד, היו למשבר של ממש: היהדות איבדה את המקום המרכזי בו בוצע הפולחן, את מקום הכינוס החברתי המרכזי, ואת העוגן הכלכלי המשמעותי ביותר. בנוסף, רבים מההנהגה היהודית מצאו את מותם במרד או נלקחו לרומי. רבים בעם חוו משבר אמוני, או משום שהפסיקו להאמין ביכולת לקיים את דתם ללא בית-המקדש, או משום שבירת הפרדיגמה לפיה האל לא יביא לחורבן ביתו שלו. רבי יוחנן בן-זכאי (ריב"ז), ובהמשך מחליפו: רבן גמליאל, החליטו לשקם את היהודות, ולבנות מחדש את היהדות, ללא מקדש. ריב"ז הצליח לצאת מירושלים ערב החורבן, נדד משם ליבנה, ושם התחיל את מפעל חיו: שיקום היהדות אחרי החורבן.

הצעדים שערכו עשוים היו להיתפס כקיצוניים, שכן הם שינו מנהגים והלכות דתיות, כדי להתאימם למציאות החדשה – מציאות החיים הדתיים ללא בית-מקדש. השינוי המרכזי שערכו היה החלפת הקרבת הקורבן בגמילות חסדים. כלומר היהודי שנדרש כל-עוד היה בית-מקדש להקריב קורבן, נדרש מעתה למעשי חסד ותרומה, שכונו מאז גמילות-חסדים.

בהכללה ניתן לומר כי ריב"ז, ובהמשך רבן-גמליאל, תיקנו שני סוגים של תקנות:

• תקנות "זכר-החורבן": תקנות שבאות לשמר את זכר המקדש ולהעתיק מנהגים וטקסים שהיו בעבר לחיים היהודיים "שאחרי",  לחיים ללא בית מקדש. (ראו הרחבה בשיעורטון)
• תקנות למיסוד היהדות ללא מקדש: פעולות כמעט מנהליות, ותקנות כמעט מנהליות, שנועדו לאפשר ליהדות לשמר מוסדותיה, ולציבור להמשיך ולהתלכד מסביב למוסדותיה. (ראו הרחבה בשיעורטון)

לשינויי התקנות היו מתנגדים: היו כאלה שטענו שהשינויים מהווים פגיעה מהותית במצוות היהדות וכי אין לקיימן. ממול המתנגדים, רבים גורסים כי רק אומץ ליבם של ריב"ז ורבן-גמליאל איפשרה את המשך קיומה של היהדות, ובלי השינויים שיצרו ייתכן והיהדות היתה אובדת.

לצפיית עזר: שיעורטון – מירושלים ליבנה – בין ייאוש לתקווה