כדי להבין את תקופת השלטון הרומי בא"י צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר, התרחבות האימפריה הרומית, התרחבות המודגמת במפה הבאה: (תזכורת: BC = לפנה"ס, AD = לספירה)

במאה השניה לפנה"ס האימפריה הרומית היא כוח עולה ומשפיע מרחוק, אולם התרחבותה במהלך המאה הראשונה לספירה מביאה אותה לשערי הממלכה החשמונאית. כיבוש יהודה היה חלק מהמדיניות הכללית הרומית, ומיקומה של יהודה, במעבר היבשות החשוב, רק הקצין את הצורך הרומי בכיבושה. בשנת 63 לפנה"ס המצביא הרומי פומפיוס כבש את יהודה. פומפיוס מינה את הורקנוס, משושלת החשמונאים להיות כהן גדול ואתנארך – נשיא העם, אולם לא מינה אותו להיות מלך. בנוסף קבע פומפיוס כי יהודה תהיה מדינת חסות – תדרש לשלם מס לרומי, שליטה הורקנוס יוכל לעסוק בענייניה הפנימיים ולערוך משפט על-פי חוקי הדת היהודיים, אולם יאסר עליו כל ניהול יחסי חוץ. בנוסף, קבע פומפיוס כי הערים הנוכריות אינן חלק ממדינת החסות יהודה, וכן כי שטחים מסוימים נלקחים ממנה.
השלטון הרומי גם יצר תפקיד חדש: האפוטרופוס על יהודה, ומינה לתפקיד זה את אנטיפטרוס. מהות התפקיד היתה להכתיב להורקנוס מה לעשות, ולמעשה להפוך אותו לשליט בובה. כך הציג השלטון  הרומי את הורקנוס ככהן גדול ושליט מקומי, אולם למעשה הכפיף אותו לגורם הנאמן לשלטון הרומי. אנטיפטרוס היה בן למשפחת אצולה שהתגיירה מרצונה, אֶדוֹמי במוצאו, וכנראה מאוד כשרוני. משפחתו שיתפה פעולה ותמכה במלכים החשמונאים, אולם עם מינויו לאפוטרופוס על יהודה החלה מתיחות בינו ובין הורקנוס.
במשך כמעט 30 שנה ניסו מעת לעת צאצאי בית-חשמונאי למרוד בשלטון הרומי ולהקים מחדש מדינה עצמאית, עד שב-37 לפנה"ס לשלטון הרומי "נשבר", והוא מינה את בנו של אנטיפטרוס, הורדוס, להיות מלך על יהודה. כמובן – הורדוס היה למלך חסות של רומי – הוא היה חייב בנאמנות להם, בתשלום מס להם, ובאי-ניהול יחסי חוץ עצמאיים, אולם הוא היה כמעט אוטונומי לחלוטין בענייני פנים הממלכה. מכאן ניצל הורדוס את כשרונו הרב, והיה ללהטוטן גדול: הוא הקפיד כל העת לרצות את השלטון הרומי, אך  גם לרצות את התושבים המקוריים – יהודיים ונוכריים. הוא בנה בנייה עניפה לטובת הציבור בכלל, כולל הנוכרים, אך גם שיפץ והגדיל את בית-המקדש עד כדי כך שאפילו הגמרא קבעה כי "מי שלא ראה את בניין הורדוס [בית-המקדש ששיפץ הורדוס] לא ראה בניין נאה מימיו". כמה ממפעלי הבנייה של הורדוס:

• 
  קשת רובינסון
  הבליטה הרחבה בקיר של הר הבית הוא שריד לכניסה המרשימה שהיתה לחצר בית-המקדש אחרי השיפוץ הנרחב שערך הורדוס. על שיפוץ זה כתבה הגמרא: "מי שלא ראה בניין הורדוס - לא ראה בניין נאה מימיו" (מסכת בבא בתרא, דף ד' ע"א, מסכת סוכה, דף נ"א ע"ב)
• 
  שחזור הכניסה לחצר בית-המקדש בנקודה של קשת רובינסון
• 
  העיר סבסטי
  עיר חדשה שבנה הורדוס לרווחת התושבים, על-בסיס שרידי ישוב קדום שהיה אז
• 
  התאטרון בקיסריה
  מבנים רבים בנה הורדוס לטובת האוכלוסיה שתרבותה הלניסטית. בין המבנים תאטראות, היפודרומים לתחרויות ספורט וסוסים, ועוד.
• 
  אמת המים בקיסריה
  מבנים רבים שבנה הורדוס לא היו מזוהים עם קבוצה זו או אחרת (יהודים או נוכרים), אלא נועדו לשמש את הציבור בכללותו. דוגמה לכך ניתן לראות בבניית אמות המים שהובילו מים ממקורותיהם אל מרכזי הערים. יצוין, בשעתו מדובר היה בשיא הטכנולוגיה, והבניה הצריכה משאבים גדולים.

היחס ליהודים כשיהודה היתה מדינת חסות

היהודים בתקופת מדינת החסות נהנו מאוטונומיה דתית מלאה, בצד כפיפות אזרחית למלך. השלטון הרומי הקפיד לכבד את מסורות העם היהודי. כאשר כבש פומפיוס את ירושלים חולל בית-המקדש, אולם יום לאחר מכן פקד פומפיוס על אנשיו לטהר את בית-המקדש לשביעות רצון היהודים, והמקדש טוהר. במהלך ימי השלטון הרומי היתה מוצבת כתובת המכונה "כתובת הסורג" בסמוך לכל שערי חצר בית-המקדש. כתובת זו, שהושמה מטעם השלטון, מסבירה כי מעבר בשער לנוכריים אסורה על-פי חוקי האימפריה, ונוכרי שיעבור בשער יענש על-ידי האימפריה. כלומר, השלטון עשה מאמץ לא רק להימנע מפגיעה ביהודים שהוא יגרום, אלא גם למנוע פגיעה של נוכרים ביהודים. מנגד, רבים בציבור היהודי ראו את הבנייה שעורך הורדוס למען השלטון הרומי ולמען הנוכרים כפעולה הפוגעת ביהודים. הורדוס, עוד בימיו, היה שליט שנוי במחלוקת.

יהודה הופכת לפרובינקיה רומית

בשנת 4 לפנה"ס מת הורדוס וביהודה התחילו למלוך בניו של הורדוס, שהיו הרבה פחות כשרוניים ממנו. חוסר כשרונם גרם לבעיות רבות, ובשנת 6 לספירה (כעבור 10 שנים) החליטו הרומים לשנות את הסטטוס של יהודה ממדינת חסות לפרובינקיה רומית. פרובינקיה היה אזור בשליטה ישירה של רומי, מחוץ לגבולות איטליה. השליטה התבצעה באמצעות נציב רומי, שהקיסר מינה אותו לשלוט על פרובינקיה נתונה, ולמעשה לצאת אליה למספר שנים כדי להיות בה הסמכות השלטונית. בשונה ממלך חסות, נציב היה מחויב רק לשלטון הרומי שמינה אותו, לרוב לא דיבר את שפת העם עליו שלט, ולא תמיד הבין את תרבותו. בנוסף, הנציב הרומי היה צריך לממש את מדיניות גביית המס הרומית בפרובינקיה עליה שלט, זאת בשונה ממלך חסות שנאלץ לשלם מס כממלכה, אולם השאלה כיצד גובה את המס שנדרש לשלם מעמו היתה נתונה לשיקול דעתו.

עליות ומורדות ביחסים בין השלטון הרומי לעם ביהודה

חלקים בישוב היהודי ביהודה ראו בהפיכת יהודה לפרובינקיה את נטילת העצמאות של יהודה. עם-זאת, היחסים בין היהודים לשלטון ידעו עליות ומורדות בשל גורמים שונים. לעיתים הגיעו לארץ נציבים שהיו טובים מאוד, הבינו את הדקויות בתפיסת העמים עליהם הם שולטים ואת תרבותם, ולעיתים הגיעו לארץ נציבים שיצרו פגיעה ברגשות הדתיים של העמים הנשלטים, בעיקר היהודים.
— לקריאה על הפגיעה ברגשות הדתיים היהודיים על-ידי הניצבים קראו בעמ' 81 בספר הזה —

במקביל, תקופת הנציבים הרומים אופיינה בהתחממות המתח בין היהודים לנוכרים ביהודה. מחלוקות בין הקבוצות הובאו פעמים רבות להכרעת השלטון הרומי, וזה לא תמיד העדיף את טובת היהודים. דוגמה לכך רואים לדוגמה בהכרעתו של הקיסר נירון כי קיסריה אינה עיר יהודית אלא הלניסטית. בנוסף, המתח בין הקבוצות לווה פעמים רבות במעשי אלימות הדדיים. העובדה כי חיל-המצב הרומי (הכוח הצבאי הרומי שהיה כפוף לנציב) היה מורכב ברובו מחיילים נוכריים, לא הוסיפה להרגעת הרוחות בין הצדדים.

לצפיית עזר – שיעורטון – דפוסי השלטון הרומי בא"י.