תוך שנים מעטות הופך המרחב ממרחב המורד נגד גזרות הדת של אנטיוכוס, למרחב המכונן מדינה עצמאית של ממש, כזו המנהלת מדיניות פנים וחוץ עניפה. בתחילה, העניקו הסלאוקים אוטונומיה לחשמונאים, ובכך הפכה יהודה לממלכה עצמאית באופן חלקי – היתה רשאית לנהל רבים מעיסוקיה הפנימיים, ובתוך כך את ענייני הדת, אולם היא עדיין נדרשה לשלם מס לשלטון הסלאוקי. מתן אוטונומיה זו, שהיה כמעט כניעה למורדים, נבע מכשלון הצבא הסלאוקי בדיכוי המרד, ומרצונו של השלטון הסלאוקי להפנות את הצבא למלחמה באזורים אחרים באימפריה.
השינוי הגדול התרחש בשנת 140 לפנה"ס, עת הכיר המלך הסלאוקי דימיטריוס ה-II בשמעון כמלך עצמאי ופטר אותו מתשלום מס לאימפריה הסלאוקית. בכך הפכה למעשה הממלכה החשמונאית לעצמאית באופן מלא. שמעון כינס את חֶבֶר-היהודים, מעין מועצה שאמורה לייצג את כל העם, וזו מינתה אותו לכהן גדול (=מנהיג דתי), למנהיג צבאי, ולמנהיג מדיני. חבר-היהודים גם קבע כי שמעון יוכל להוריש את התפקיד לבניו. נכדו של שמעון, יהודה אריסטובולוס, כבר ינצל את מעמדו כמנהיג כדי להכתיר עצמו למלך.

השושלת החשמונאית – לחצו על התמונה להגדלה

השושלת מבססת את שלטונה

כדי להבין את פועלם של המלכים לביסוס השלטון החשמונאי יש להבין את שני האתגרים הפנימיים המרכזיים של הממלכה:
(1) סכסוכים רבים בין יהודים לנוכרים בישובים השונים.
(2) קושי דמוגרפי – הארץ היתה מאוכלסת באופן שנתפס אז כמקסימום שהיא יכולה להכיל, ושטחי החקלאות לא הספיקו לכל האוכלוסיה. קושי זה רק העצים את הסכסוכים בין היהודים לנוכרים, מכיוון שהוא יצר כר לסכסוכי קרקעות שהפכו לעיתים לסכסוכי יהודים-נוכרים.
הפתרון של מלכי שושלת בית חשמונאי היה טריטוריאלי – הרחבה כמעט-מתמדת של גבולות הממלכה, ועל-ידי כך יצירת שטחי חקלאות חדשים והורדת הלחץ משטחי החקלאות בממלכה. החל מתקופתו של יוחנן הורקנוס הוא הפעיל מדיניות חדשה באזורים הנכבשים – גיור בכפייה. כך גוירו עמים שונים ובהם האֶדוֹמים, היֶתוּרים, ועוד. כך השיגה הממלכה החשמונאית הישג נוסף מול אתגריה – גם הגדלת שטחי הממלכה, וגם מניעת הפרת האיזון הדמוגרפי.

הפרדוקס הגדול של הממלכה החשמונאית

קבר בני חיזיר בנחל קדרון, מול הר-הבית. אחוזת קבר בסגנון הלניסטי מתקופת החשמונאים, ששימשה משפחת כהונה.

הממלכה החשמונאית, ובעיקר מנהיגיה ותושביה המבוססים, עברה תוך פחות ממאה שנה תהליך מעניין: ממשפחה המורדת בשלטון ובכהן הגדול בטענה שהוא התייוון מדי, למדינה המאמצת את התרבות ההלניסטית באופן ניכר. בתחומים רבים רואים את הממלכה הולכת ומאמצת סימנים הלניים: החל מהשליט יוחנן הורקנוס, שאימץ שם יווני (הורקנוס), כל שאר השליטים עשו זאת. משפחת המלוכה, הכהונה והאצולה הלכו ואימצו "סמלי סטטוס" מהתרבות ההלנית – בניה ראוותנית ועמוסה בעיטורים ופסלים, אחוזות קבר  ראוותניות בסגנון יווני, ועוד. סממן הלניסטי נוסף – אימוץ התואר "מלך" בידי יהודה אריסטובולוס, ולקיחת כלל הסמכויות (הדתיות, המדיניות והצבאיות) בידי אדם אחד, דבר שלא היה נהוג בדת היהודית עד-אז. יתר על-כן, משפחת החשמונאים אמנם משפחה כהנית, אולם איננה חלק משושלת הכהונה הגדולה, ולפיכך, לפי ההלכה היהודית, אינם יכולים למנות עצמם לכהנים גדולים. כלומר – עצם נטילת תפקיד הכהונה הגדולה נגועה בהלניזם.

התפתחות קבוצות בחברה היהודית במהלך התקופה החשמונאית

במועד לא ברור במהלך ימי בית-II נוצרו במקביל לרוב העם שתי קבוצות: הפרושים והצדוקים. הפרושים היו ההנהגה הדתית המקובלת של העם, במידה מסויימת ה"מיין-סטרים" ההלכתי של אמצע ימי בית II. הפרושים האימנו כי במתן תורה בהר-סיני ניתנה לעם ישראל במקביל לתורה גם תורה שבעל-פה, ושהיא עוברת מדור לדור, וכן האמינו באפשרות לדרוש בתורה ולחדש הלכות על-בסיסה, בהתאם לרוח התורה והמציאות המשתנה. בנוסף, האמינו בהישארות הנפש אחרי המוות, ובעולם הבא. אין בידנו ידיעות רבות על אורח חייהם, אולם מהידוע ניתן לומר כי קבוצה זו חיתה עם העם, בכל שטחי הארץ.
במקביל, היתה קבוצה קטנה הרבה יותר, שכונתה "הצדוקים". הידיעות ששרדו על תפיסתם ההלכתית בודדות, ומהן עולה שקבוצה זו דחתה את מרבית התורה שבעל-פה, דבקה בהלכה התנ"כית בלבד, כפרה בקיומו של העולם הבא, וכפירה זו הביאה רבים לאמונה בבחירה-חופשית ובחיי נהנתנות בעולם הזה. מהידיעות הבודדות על קבוצה זו, עולה שבמרצות השנים רבים בעם הביעו ניכור ממנה, שכן היא נתפסה כנהנתנית ומנותקת מהעם. הצדוקים היו מֶעֶבֶר לשמרנים: הם היו קונטרה-רבולוציונרים, כלומר שמרנותם הקיצונית הביאה אותם להמצאת דעות המנוגדות לדעות כלל-ישראל ולדעת הפרושים. כלומר, מתוך התנגדות להתפתחות הם משכו אחורה, לעיתים תוך המצאת חוקים בעצמם.

שינויי אליטה-דתית בתקופה החשמונאית

בימיו של יוחנן הורקנוס חלה התקרבות של הצמרת החשמונאית אל הצדוקים, והתרחקות מהפרושים. הרקע להתרחקות השלטון מהפרושים לא ברור, אולם משערים כי הוא נובע מקורת-רוחם של הפרושים מתהליכי ההלניזציה של השלטון ואיחוד הסמכויות בידיו של המלך. ברור לחלוטין כי תפיסתם של הצדוקים נוחה יותר לשלטון הרוצה להתקרב לתרבות ההלניסטית, ועל-כן הם קורבו אל השלטון. קירבתם לשלטון של הצדוקים רק הרחיקה אותם עוד יותר מהעם. בטיול ברובע ההרודיאני בירושלים, רובע הכהנים-הצדוקים משלהי בית-II בירושלים, ניתן לראות את עושרם המנכר ביחס לעם:

• 
  פסיפס באחד הבתים וכלי-אבן
  בתקופת בית שני מדובר היה בשני פריטים יקרים ביותר. הימצאותם דווקא בבית הכהנים הצדוקים העובדים בבית-המקדש, מלמדת על עושרם הגדול.
• 
  כלי אבן וזכוכית
  זכוכית היתה נדירה ביותר בימי בית-II ועלותה היתה גבוהה ביותר

אם עד-כה דיברנו על שתי קבוצות שאחת התקרבה לשלטון על-רקע מדיניותו והשניה התרחקה מהשלטון, עתה יש לדבר על קבוצה שלישית – אנשים שהחליטו "להתנתק" מהעם ומהשלטון, כדי שחטאיו לא יגרמו להם להיענש יחד איתו. קבוצה זו היא היחידה שיש לה מאפיינים כיתתיים (=של כת) – הם התנתקו מהעם, התבודדו ממנו, יצרו לעצמם מערכת ערכים המפרידה אותם משאר האוכלוסיה, ולמעשה יצרו מעין גבול בינם לבין הסביבה. קבוצה זו כונתה "האיסיים", שיש חוקרים המזהים אותה עם כת ים-המלח שחייתה בצפון מדבר יהודה. הם נתפסו על-ידי הסביבה כסגפנים שחיים חיי-שיתוף הכוללים הקפדה על תפילות, טבילות היטהרות, ארוחות משותפות, ועבודה. בחלק מהכתבים הם מתוארים ככאלה שאף הקפידו על אכילת חולין בטהרה. הם האמינו בהשגחה אלהית ובהעדר בחירה חופשית – אלא בגזרה קדומה. הם אימצו לוח שנה שמשי.

לצפיית-עזר: שיעורטון – המדינה החשמונאית
לצפיית-עזר: שיעורטון – הכתות בימי הבית השני