בשנת 167 לפנה"ס פרץ מרד של יהודים בא"י כנגד השלטון היווני וכנגד גורמים מתיוונים בתוך העם. מרד זה הצליח, ופתח תקופה של כ-100 שנה של שלטון חשמונאי בא"י. כדי להבין את המרד, יש להבין את הרקע שלו בשני הקשרים: הקשר מדיני-חיצוני, והקשר פנים-יהודי.

הרקע המדיני:

עם מותו של אלכסנדר מוקדון בשנת 323 לפנה"ס החלו מאבקי ירושה על השליטה באימפריה העצומה שכבש. מאבקי הירושה כונו "מלחמות הדיאדוכים" (דיאדוך ביוונית = יורש). בסופן של שנים עקובות מדם, חולקה האימפריה, ואזור המזרח-התיכון התחלק בין שתי שושלות: בית סלאוקוס ובית תלמי.

חלוקה זו למעשה הכניסה את אזור יהודה לתווך בין שני הכוחות החזקים באזור. עד שנת 200 לפנה"ס היתה הארץ בשליטת בית-תלמי, אולם אז הצליח אנטיוכוס השלישי, המלך הסלאוקי, לכבוש אותה מידי בית-תלמי. אנטיוכוס השלישי נתן כתב-זכויות ליהודים, ובו הוא למעשה מעגן שוב את האוטונומיה הדתית שלהם. צבאו מקבל עזרה מהיהודים, שאף מסייעים לו לגרש את אחרוני החיילים התלמיים שהיו מוצבים בארץ. בשנים שלאחר מכן גורמים בחברה היהודית שרצו להגדיל כוחם פנו לעיתים לשלטונות התלמיים בתקווה לקבל סיוע. פניה זו היא כמובן ניצול המאבק בין האימפריות לצורך מאבק בתוך החברה היהודית. בתחילת המאה השניה לפנה"ס ניסו שליטי בית-סלאוקוס לצאת למלחמות מול בית-תלמיי. מלחמות אלה הצריכו ממון רב, אותו גייס השלטון בין היתר משוד מקדשים דתיים של דתות שונות ובהם בית-המקדש של היהודים. במקביל, בקרב אחר, הפסיד בית-סלאוקוס לאימפריה הרומית וחויב בתשלום פיצויים כבדים לרומא. גם הפסד זה יצר צורך בגיוס ממון רב.

הרקע הפנים יהודי:

בתוך החברה היהודית התרחשו מאבקים על כוח כלכלי ועל אופי החברה כל העת. מעט אחרי שנת 190 לפנה"ס הסתכסך הכהן הגדול עם נגיד בית-המקדש (הפקיד האמון על ענייני הכספים של המקדש), כאשר האחרון ביקש להפקיע מהכהן הגדול את סמכות הפיקוח על השווקים, סמכות שבצידה כוח רב. הכהן הגדול, חוניו ה-3, סירב, ונגיד ביהמ"ק פנה אל המלך הסלאוקי בבקשה שיתערב ויעביר את התפקיד אליו. בפניתו הבטיח למלך הסלאוקי כי בתמורה לתפקיד הוא ישלם כסף רב למלך, ויעביר חלק מאוצרות המקדש למלך. המלך נענה לבקשה, הפקיע את סמכות הפיקוח על השווקים מהכהן הגדול והעבירה לנגיד המקדש. במקביל, הוא שלח את אחד משריו לגבות את התשלום מאוצר המקדש. לכאורה מדובר באירוע שולי, אולם האירוע נתפס בציבור היהודי כפעם הראשונה בה השלטון ההלניסטי מתערב בחלוקת הסמכויות הפנים-יהודית. מתח זה בין השלטון לציבור היהודי גרם לחוניו ה-3 לצאת לאנטיוכיה, בירת השלטון הסלואוקי, בכדי ליישר את ההדורים.

את העדרו של חוניו ה-3 ניצל אחיו, יסון, שפנה אל מלך בית-סלאוקוס והציע לו תשלום רב אם ידיח את אחיו חוניו ממשרת הכהונה הגדולה וימנה אותו תחתיו. המלך הלסאוקי הסכים, ויסון הפך לכהן גדול. הדחה זו נתפסה כהתערבות של השלטון ההלניסטי בהליכים הדתיים היהודיים. יסון, מעבר להיותו אדם שרכש את משרתו בכסף, נתפס בקרב רבים בציבור היהודי כמתייוון (וכנראה באמת היה כזה) שמינויו לכהן עשוי להגביר את תהליכי ההלניזציה בירושלים.
יסון הפך את ירושלים לפוליס – עיר הלניסטית באופן ניהולה, בנה בה גמנסיון (בית-ספר לילדי אצילים ששם דגש על תרבות הגוף, מה שנתפס כתרבות הלניסטית), אך איפשר את המשך קיום הפולחן הדתי היהודי. חוקרים שונים מצביעים על העובדה כי באף מקור אין תיאור של מחאה נגד צעדי יסון, ככזו המוכיחה שרבים בציבור הירושלמי, ובפרט אצילי העיר, אימצו נוהגים הלניסטיים בעצמם. בשנת 172 לפנה"ס הדיח המלך הסלאוקי את יסון ומינה תחתיו את מנלאֹוס מּבֵית בִלגה, יהודי מתיוון שנהנה מתמיכת האצולה היהודית המתייוונת, אך לא היה נצר למשפחת הכהונה הגדולה. יוזכר, עפ"י האמונה היהודית תואר הכהונה הגדולה עובר בשושלת, ולכן מינוי זה סתר את יסודות האמונה היהודית. מנלאוס גם הוא קנה את משרתו מהשלטון בכסף, ובכך הקצין עוד יותר את התערבות השלטון ההלניסטי בעניינים הפנים-יהודיים.

בשנת 169 לפנה"ס יצא המלך הסלאוקי, אנטיוכוס אפיפנס ה-4, למלחמה במצרים בגלל האיום שנשקף לממלכתו בכיוון בית-תלמי. בדרכו למצרים שדד את כספי אוצר בית-המקדש וכן כלי פולחן מבית-המקדש בכדי לממן מלחמתו, וזאת בעזרתה של משפחת הכהונה הגדולה, שאותה, כאמור, מינה תמורת כסף. השוד, בסיוע הכהן הגדול, גרם לפריצת מהומות בירושלים.

פריצת המרד

בשל פריצת המהומות בעיר יסון, הכהן המודח, שב אל העיר במטרה לדכא את המהומות. מנקודה זו, שני המקורות ההיסטריים המתארים את התקופה, ספר מקבים א' וספר מקבים ב', לעיתים סותרים אחד את השני. הנתונים הברורים הם רק זאת:

• יסון הגיע לדכא את המהומות (לא ברור אם הצליח או לא).
• אנטיוכוס אפיפנס הגיע גם לעיר כדי לדכא את המהומות (לא ברור אם כתוצאה מכשלון יסון או לאחר הצלחתו של יסון כדי לוודא סופית שהסכנה למרד בעיר חלפה).
• אנטיוכוס אפיפנס גוזר גזרות דת קשות (לא ברור מדוע – האם כדי "להעניש" על המרד ובכך להעביר מסר מרתיע לערים אחרות, או כדי להציג עליונות תרבותו, או מסיבה אחרת).
• גזרות הדת רק מגבירות את רצון המאבק של קבוצות בתוך העם היהודי, ולמעשה פורץ מרד בראשות מתתיהו החשמונאי.

אלה הנתונים הברורים. בתוך זה ישנן שלל שאלות לא פתורות. היסטוריונים מסוימים גורסים כי לאחר שובו של יסון קבוצות שונות בתוך העם לא קיבלו את שלטונו וביקשו להנהיג בחזרה את חוקי התורה. קבוצות אלה כונו "חסידים", וכנראה כללו את שכבות העם העממיות ואת בני מעמד הסופרים – קבוצה של מפרשי התורה ומלמדיה. על-פי גישת ההיסטוריונים הללו, החסידים לא קיבלו את שלטונו של יסון ולמעשה פתחו במרד כנגדו. מרד שכזה עשוי להסביר גם את גזרות הדת שגזר אנטיוכוס, שכן הגזרות מדכאות את החסידים ובכך עשויות לסייע ליציבות שלטונו של יסון.
כך אן כך, יש גזרות-דת, ואלה יוצרות (או מעצימות) מרד כנגד השלטון ההלניסטי והגורמים היהודיים המזוהים עימו, כמו יסון.

גזרות הדת

בשנת 167 לפנה"ס גוזר אנטיוכוס אפיפנס את גזרות הדת. במסגרת הגזרות נאסר על היהודים לקיים את מנהגי היהדות, ובתוך כך: איסור על לימוד תורה,איסור על שמירת שבת, איסור על קיום ברית-מילה ועוד. במקביל חייבו הצווים של אנטיוכוס את היהודים לאכול מאכלים האסורים עליהם ולהשתתף בטקסים אליליים. במקביל, חולל בית-המקדש, והפך למקדש לאל היווני זאוס.

התגובות לגזרות

בקרב החברה היהודית היו תגובות שונות לגזרות. היו שקיבלו את הגזרות ברצון, היו שקיבלו את הגזרות מחוסר ברירה, היו כאלה שניסו לברוח לאזורים מרוחקים ובהם להמשיך לקיים את דתם, והיו עוד שתי תגובות: קידוש-השם, ומרד.

קידוש השם הוא ביטוי לנכונות למסור את הנפש ובלבד שלא לבגוד באמונה הדתית. דוגמה מוכרת לקידוש השם בימי גזרות אנטיוכוס מצויה בספר מקבים ב', בו מסופר על שבעה אחים ואימם שעונו ובסופו של דבר הוצאו להורג, משום שסירבו לבגוד בדתם על-פי צו אנטיוכוס. סיפור זה מוכר בשם "חנה ושבעת בניה".

התפתחות מרד החשמונאים

עם הגעת חיילי הצבא הסלאוקי לכפרו של מתתיהו החשמונאי הוא החל במרד בשלטון הסלאוקי. המרד החל כ"מלחמת-דת", ופנה בעיקר כנגד גזרות הדת של אנטיוכוס.

בנו של מתתיהו – יהודה, הרחיב את המרד למלחמה של ממש בצבא הסלאוקי, תוך טיהור בית-המקדש. בתקופתו הצליחו המורדים לשלוט על הדרך לירושלים, לטהר את בית-המקדש, ולקבל הצהרה מהמלך אנטיוכוס ה-5 על ביטול גזרות-הדת, הדחת הכהן הגדול המתיוון והוצאתו להורג. יהודה גם החל לפעול כנגד התושבים הנוכרים בארץ, ולייהוד ישובים בהם גרו נוכרים. בסוף ימיו של יהודה כבר ניתן לראות כי השטח שבשליטת המורדים בעל סממנים של מדינה עצמאית – הוא מנהל מדיניות פנים וחוץ, ומנהיגיו נוהגים כממנהיגי מדינות, ובתוך-כך בונים לעצמם ארמונות. מנקודת הזמן הזאת השטח איננו כבר "שטח מורד", אלא מדינה חשמונאית של ממש.

לצפיית-עזר: שיעורטון – המדינה החשמונאית

לתקופה הקודמת	חזרה לעמוד קריאת הרקע	לתקופה הבאה
כיבושי אלכסנדר מוקדון		המדינה החשמונאית