רקע: מלחמת ששת-הימים ותוצאותיה:

הבנת אירועי מלחמת יום הכיפורים כרוכה בחזרה שש שנים קודם, אל מלחמת ששת-הימים, אל יוני 1967. במפה, מסומן בחום שטחה של מדינת ישראל על-פה הסכמי שביתת הנשק (1949). גבולות אלה היו בתוקף במשך 19 שנים, עד מלחמת ששת הימים. במלחמה, תוך 6 ימים, כבשה ישראל את חצי-האי סיני (ממצרים), את רצועת עזה (ממצרים), את אזור יהודה-ושומרון (מירדן), ואת רמת-הגולן (מסוריה). למעשה, הכפילה מדינת ישראל את שטחה ביותר מפי 3.

מדינות ערב התקשו להשלים עם התבוסה שנחלו, וכינסו את "ועידת חרטום" – ועידת פסגה כלל-ערבית. בסיכום הועידה, הסכימו המדינות על עקרון "שלושת הלאו-ים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לעריכת משא-ומתן עם ישראל. עם-זאת, הועידה קראה להפעלת מאמצים דיפלומטיים לצורך תיקון תבוסת המלחמה. במקביל, הניצחון הגדול גרם בישראל לרבים לחטוא בשאננות, יוהרה, ביטחון עצמי מופרז והמעטה בערכו של האויב. שירי ניצחון המבטאים זלזול במנהיגי האויב נשמעו בכל קרן רחוב:

ב-1969 החלה בתעלת סואץ תקופה שכונתה "מלחמת ההתשה": מלחמה בה מדי מספר ימים היו תקריות גבול שגוו הרוגים. בפתיח של הסרט "בלוז לחופש הגדול", מספר השחקן על ימי מלחמת ההתשה:

ב-7/8/1970 הסתיימה מלחמת ההתשה בהסכם בין ישראל למצרים – הסכם להפסקת אש. חודש לאחר מכן מת נשיא מצרים גמאל עבד-אל נאצר, והחליף אותו אנואר סאדאת. תקופת תחילת שלטונו של סאדאת אופיינה בקשיים מבית – מצוקה כלכלית של המדינה ומחוץ – יחסים עולים ויורדים עם בריה"מ. בצל בעיות אלה, החל הצבא המצרי במסע רכש של אמצעי לחימה, שעתיד היה להביא את הצבא לכדי היותו צבא מודרני, עד סוף 1974. בנוסף ערך הצבא המצרי שני תרגילים גדולים בשנה, הכוללים גיוס מילואים, שכונו תרגילי "תחריר" ("שחרור").

בארץ, הגוף האחראי על ההערכה המודיעינית נקרא אמ"ן – אגף מודיעין, ובראשו באותה התקופה עמד האלוף אלי זעירא. הנחת העבודה המרכזית של אמ"ן, שכונתה לימים הקונספציה, הכילה שני יסודות עיקריים:

• מצרים רואה במלחמה את הדרך להשבת השטחים שאיבדה במלחמת ששת-הימים, והיא תצא למלחמה רק כשתדע שצבאה יכול להגיע להישג ממשי בדמות כיבוש מרבית סיני.
• סוריה לא תצא למלחמה לבדה, אלא רק בתיאום עם מצרים.

בשל ידיעות ברורות שמצרים ראתה בבניית חיל אוויר חזק ואיכותי תנאי בסיסי לניצחון על צה"ל והשגת יעדים משמעותיים, ובשל ידיעות על-כך שמצרים סגרה עסקאות רכש נשק שעתידות לספק לה מטוסים וציוד נגד מטוסים עד סוף 1974, הניח אמ"ן שהסבירות שמצרים תצא למלחמה לפני כן – מזערית. בהתאם להנחת העבודה, לפיכך גם הסבירות למלחמה עם סוריה – מזערית.

בסרט "שתיקת הצופרים" משחק נתן דטנר את ראש-אמ"ן, אלי זעירא. בקטע הראשון של הסרט, ניתן לראותו מציג את עיקרי הנחות העבודה, באותם המילים בהם הציג אותן אלי-זעירא עצמו:

תסמונת אנושית היא להתאים מידע חדש לקונספציה (הנחת עבודה) קיימת, במקום לבדוק את הנחת העבודה במקרה ומגיע מידע שאינו מתיישב עימה. ככל שאדם מדברר יותר את הקונספציה הקיימת, כך קשה לו עוד יותר לקבל שינויים בה. תסמונת אנושית זו, בשילוב ראש-אמ"ן מוערך ביותר על-ידי שר הביטחון משה דיין, היתה לרועץ בשבוע האחרון של ספטמבר ובשבוע הראשון של אוקטובר 1973.

בשבועיים הללו הגיעו ידיעות רבות על התארגנות צבא מצרים והתארגנות צבא סוריה למלחמה. בין הידיעות שהגיעו התרעה אישית של המלך חוסין שהעביר לראשת-ממשלת ישראל גולדה מאיר, ידיעות שקלטה יחידה יחידה 848 על הנחיה שעברה בצבא מצרים להפסיק את צום הרמצ'אן, ידיעות על היערכות שכמוה לא היתה של צבא מצרים לאורך הגבול, ועוד. במהלך אותם שבועיים הקפידה צמרת אמ"ן "לעקר" את הערך ההתרעתי של הידיעות הללו באמצעות פרשנות לפיה צעדי הצבאות הם חלק מתרגיל "תחריר 41", הם חלק מהיערכות למגננה בשל חשש מתקיפה ישראלית ועוד. קולות אחרים שהיו באמ"ן, של חוקרים שונים שטענו שמדובר בסימנים מעידים למלחמה, הושתקו בתוך הארגון. בימים שלפני המלחמה הביעה ראשת הממשלה דאגה מהסימנים והביעה סימני שאלה שונים על הקונספציה, אולם הורגעה כל העת על-ידי ראש אמ"ן האלוף אלי-זעירא ושר הביטחון משה דיין.

ביומיים שלפני המלחמה הלכו הסימנים למלחמה והתרבו. יחידה 848 קלטה שיחות לפיהן היועצים הסובייטיים שהיו מוצבים דרך קבע במצרים וסוריה וייעצו למדינות אלה, מתארגנים בחופזה לעזיבה, עם משפחותיהם. הידיעות על-כך פורשו על-ידי רבים באמ"ן באופן מחמיר לפיו רוסיה יודעת על כוונה מצרית וסוריה לפתוח במלחמה עם ישראל. אולם גם אז, ראש אמ"ן החליט להציג את הפרשנות המקילה: יתכן משבר מדיני בין רוסיה למדינות ערב, או "הערכה רוסית שגויה" על כוונות מצרים וסוריה. על-אף ההערכה המקילה של ראש אמ"ן, ביום חמישי בלילה, 4/10/1973, בחר הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר ("דדו") להגביר את כוננות הצבא הסדיר לרמה הגבוהה ביותר, לגייס את מערך גיוס המילואים, וכן טייסים. הוא התבטא ואמר "אילו הייתי פרשן צבאי או חבר-כנסת הייתי אומר שזו לא התקפה. […] [היות ואני הרמטכ"ל] אני צריך לחשוב אם יש לי הוכחה שלא הולכת להיות התקפה. אין לי מספיק הוכחות, שאין בכל הדברים האלה סימנים לכוונות התקפיות". בכך, הפך דדו למעשה להיות הגורם הבכיר הראשון שמשלים עם האפשרות שמלחמה בפתח.

ביום חמישי בלילה, 4/10/1973, אשרף מרואן, שהיה מקורב לצמרת השלטונית המצרית ומקור של המוסד שכונה "בבל", יצר קשר עם מפעיליו במוסד וביקש להיפגש עימם בדחיפות. ביום שישי בערב, 5/10/1973 פגש מרואן את ראש המוסד צבי זמיר בפריז. בפגישה מסר לו כי הוא בטוח שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה עם ישראל למחרת, Just before sunset. למשמע ידיעה זו יצר קשר צבי זמיר עם מזכירו הצבאי, וזה מסר לראש אמ"ן, לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולראש הממשלה את הידיעה. מכאן, השלימה גם ראש הממשלה עם האפשרות הסבירה שתפתח מלחמה, בניגוד להערכות אמ"ן.

בשתיים בצהרים פרצה מלחמה. מדינת ישראל מצאה עצמה לא ערוכה כפי שהייתה רוצה. כוחות סוריים חצו את הגבול ברמת הגולן. כוחות מצרים חצו את תעלת סואץ, כיתרו את המעוזים (המוצבים הישראלים שהיו על גדות התעלה), ונעו מזרחה. היו שהתבטאו כי ישראל "נתפסה עם המכנסיים למטה". יש הטוענים כי משה דיין אמר שמדינת ישראל היתה על-סף "חורבן בית שלישי".

הרמטכ"ל הוביל בימים הבאים את הצבא ממפלה לבלימה, ובהמשך למתקפת נגד. על מחדלי הגנרלים ומקבלי ההחלטות כיפו בדם רב ובמאמץ אין סופי, אלפי חיילים וקצינים זוטרים.

תוצאות המלחמה בטווח הקרוב:

בחזית רמת-הגולן הצליח צה"ל להשיב להתקפה במתקפת-נגד, ותוך מספר יממות לכבוש שטחים ברמת הגולן הסורית (מסומן בכחול) ובשיא רכס החרמון. צה"ל הגיע בחזית זו למרחק של 40 ק"מ מדמשק, ולמעשה כמעט ואיים עליה באש תותחים.

בחזית הדרומית הצליח צה"ל לחצות את תעלת סואץ במהלך מתקפת הנגד, ולהגיע לטווח של 101 ק"מ מקהיר בירת מצרים. במקביל, בהתקדמותו של צה"ל מערבה הוא כיתר את הארמיה ה-3 המצרית (נתח משמעותי מצבא מצרים), ולמעשה הוביל אותה לכניעה.

ב-22/10/1973 למעשה כבר ביסס צה"ל את מלחמת יום הכיפורים כניצחון גדול, על-אף מצב הפתיחה הקשה. אולם הניצחון הושג במחיר גבוה. 2,222 הרוגים ישראלים, ובנוסף אליהם עוד 347 הרוגים שנפלו בשטח שנכבש ברמת הגולן הסורית בחצי השנה שמתום המלחמה ועד חתימת הסכם הפרדת הכוחות. המחיר הכבד אותו שילמה ישראל השפיע בתחומים רבים – בחברה, בכלכלה, בתרבות ועוד:

השפעות המלחמה:

שידוד המערכות בעקבות מלחמת יום הכיפורים החל בנובמבר אותה השנה, עם מיני ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אגרנט, ברשות השופט שמעון אגרנט, שנועדה לחקור את מחדלי המלחמה. על-אף עבודת הועדה, מחאה פוליטת בארץ החלה חודשים ספורים לאחר מכן, בתחילה כאשר מוטי אשכנזי, מילואמניק משוחרר התחיל בהפגנת יחיד מול הכנסת, הפגנה שהפכה תוך ימים להמונית.

ההפגנות הביאו את הממשלה להתפטר במאי 1974. יצחק רבין, שהיה שגריר ישראל בוושינגטון במהלך המלחמה, ורמטכ"ל מלחמת ששת-הימים, יורש את רשות הממשלה. בהמשך, וביתר שאת אחרי בחירות 1977 בהן זכה מנחם בגין, החל תהליך שלום עם מצרים, במסגרתו השיבה ישראל את סיני למצרים. המלחמה במידה רבה, היתה גורם שאפשר לדעת הקהל הישראלית לקבל את רעיון המשא-ומתן עם מצרים. המלחמה במידת מה, הובילה לסוף שלטון מפלגת מפא"י, ולמהפך הפוליטי ב-1977 בו זכה מנחם בגין, שהיה יו"ר סיעת הליכוד שהתאחדה ב-1973.

בתחום הכלכלי למדינת ישראל הוסב נזק כבד במלחמה. צמיחתה, שהיתה בנסיקה מ-1967, נעצרה. ישראל החלה להוציא סכומים ניכרים על שיקום צבאה מהמלחמה, ולמעשה מאז 1973 מעולם לא ירד תקציב הבטחון של ישראל אל הרמות שהיו בטרם המלחמה. חצי השנה עד הסכמי הפרדת הכוחות שנחתמו ב-1974 גרמו למדינת ישראל להפעיל במשך כמעט חצי שנה את מרבית צבא המילואים שלה. הפעלה זו היתה כרוכה בעלויות יקרות, וכן גרמה להאטה ניכרת בפעילות במשק, שכן עובדים רבים היו מגויסים. יש שטוענים שמדינת ישראל לא נחלצה מהמשבר הכלכלי שנגרם בשל מלחמת יום הכיפורים עד המשבר הכלכלי הגדול של 1983.

בתחום הביטחוני המלחמה השפיעה על ישראל השפעה ניכרת: בצפון הסכם הפרדת הכוחות של 1974 למעשה הפך את גבול רמת-הגולן לגבולה השקט ביותר של ישראל. סוריה זנחה את האפשרות להשיב את רמת הגולן לידיה באמצעים צבאיים, והשקיעה במידה רבה משאבים רבים בביסוס שלטונה בלבנון, תוך תפיסה לפיה באמצעות לבנון ניתן יהיה להמשיך ולהשפיע על ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש, גבול רמת הגולן, נותר שקט עד היום.

במצרים המלחמה פתחה את הצוהר לקיום משא-ומתן, באמצעותו הבשיל הסכם שלום שנחתם בין מצרים וישראל ב-1977.

גם צה"ל עצמו עבר שידוד מערכות נרחב, בתוך אמ"ן פנימה, ובהיערכות הצבא בכלל. אולם אין הדבר מדיוננו כאן.

החברה הישראלית השתנתה מאוד בעקבות המלחמה: מחברה מגויסת, המאמינה באושיות השלטון ובראשיו, לחברה הנוטה להטיל ספק, לעיתים אנטי-ממסדית. רבים שראו בישראלי של 1967 את התגלמות הישראלי החדש, הגיבור, המשכו הישיר של בר-כוכבא והמכבים, החלו לראות בישראלי גם יהיר, מתנשא, וגלותי. בחירות 1977 ביטאו במידה רבה את תחושת הסיאוב שחשו רבים מהישראליים כלפי השלטון הקיים, ולכן ביקשו להחליפו.

גם "בלוז לחופש הגדול", שראינו ממנו שני קטעים, הוא מתוצאות המלחמה. לא מיד, אבל התרבות החלה להשתנות. ביקורת כלפי השלטון, הצבא, הממסד, החלו חודרים אט-אט לתוכה. הצבא הפסיק להיות ה"פרה הקדושה", הטאבו, שאותו לא אין לבקר – בחברה באופן כללי החל מהפגנותיו של מוטי אשכנזי, ומאוחר יותר – גם בתרבות.