ב-15/2/1947 הודיעה בריטניה באופן מפתיע כי היא מעבירה לאו"ם את שאלת ארץ-ישראל. מניעיה של בריטניה להעביר את השאלה לאו"ם לא הובררו עד תומם, אולם ניתן למנות כמה מהם:

• אי-נחת מהמתיחות השוררת בין ארה"ב לבריטניה בשל חוסר ההסכמה על שאלת ארץ-ישראל.
• בראשית 1947 בריטניה הבינה כי נכשלה בניהול משא-ומתן בין התנועה הציונית ובין הערבים. בריטניה מחליטה לכנס את הצדדים שוב, אולם ההנהלה הציונית החרימה את הכינוס משום שהבינה כי בריטניה מתכננת בו רק לדחות את הקמת המדינה היהודית. שני הצדדים, היהודים והערבים, דחו את תכניתה של בריטניה. ההתנגדות של הערבים לכל פשרה הכרוכה בקיום מדינה יהודית, ואי הסכמתם של היהודים לוותר על מדינה יהודית, הביאה את הבריטים להבנה כי בכל הסדר עתידי צפוי להם מאבק אלים לפחות מול אחד מהצדדים. מאבק שכזה צפוי היה לעלות לבריטים בכסף וקורבנות רבים. במצב זה בריטניה רק צפויה היתה להפסיד מהמשך המנדט.
• יתר על-כן, כבר אז התנהל בא"י מאבק צבאי כנגד הבריטים, בעיקר בידי האצ"ל והלח"י. מאבק זה לא איים על השלטון הבריטי, אולם התיש את השלטון, וחייב את בריטניה להחזיק בא"י צבא רחב שעלה כסף רב. המאבק שכבר התקיים, הפך את כדאיות המנדט ללא בטוחה כלל.
• באופן כללי באותה התקופה התעוררו בבריטניה ספקות בנוגע לשיטה האימפריאלית. הספקות היו כלכליים ומוסריים בעת ובעונה אחת. מחיר אחזקתן של מדינות האימפריה המרוחקות עלה על תועלתן, בין היתר לאור צורך להחזיק בהן צבא גדול בשל התקוממויות אזרחים כנגד בריטניה (הודו לדוגמה).  תום מלחמת העולם השניה גם עורר בעולם תפיסה מוסרית של "העידן הדמוקרטי", תפיסה במסגרתה שליטת מדינה רחוקה בעמים אחרים נתפסת כלא-מוסרית. תפיסות מוסריות אלו התחדדו לאור מאבקים לאומיים שהתרחשו במדינות רבות.
• סגירת חופי הארץ בפני מעפילים ניצולי שואה פגעה בבריטניה בדעת הקהל הבין-לאומית ובדעת הקהל הפנים-בריטית. התמונות שהועברו לכל העולם העמידו את בריטניה במלכוד: מצד אחד אם תרצה להיענות לקריאות להתיר עליה לישראל, היא תעורר עליה את זעם הערבים שעשויים להגיב בשביתות ומרד נוסף, ומצד שני אי-היענות לקריאות להתיר עליה יגרום לה להצטייר באופן שלילי.
• היו שחשבו כי בריטניה מעבירה את שאלת א"י על-מנת שזה ידון בסוגיה, יגיע למסקנה כי איננה פתירה, ויחזירה לבריטניה תוך הבנה כי לא נמצא כל פתרון אחר ועל-כן מחובתה של בריטניה להפעיל כוח רב יותר למימוש שלטונה.

במהלך הדיונים באו"ם הפתיע שר החוץ של הסובייטי (=שר החוץ של בריה"מ) ונשא נאום בזכות הקמת מדינה יהודית:

במלחמה האחרונה התנסה העם היהודי בסבל ובייסורים בלתי רגילים…קשה להביע במספרים יבשים את מספר הקרבנות היהודיים של התוקפנות הנאצית והפאשיסטית.

באותם שטחים בהם היה שלטון של הנאצים, הושמדו כמעט כל היהודים לחלוטין. מספרם של הקרבנות היהודים, שנרצחו בידי התליינים הנאציים, מגיע ל – 6 מיליון…….

מאות אלפי יהודים נודדים ברחבי אירופה בחיפוש אחר מקורות מחיה, רבים מביניהם נמצאים במחנות העקורים וממשיכים לסבול חרפת רעב ועוני בדיוק כמו שקרה להם במלחמה. […]

זה יהיה בלתי צודק אם לא נשים לב לשאיפת היהודים למדינה עצמאית משלהם, ואם נשלול מהיהודים הזכות להגשים שאיפה זו. שלילת זכות מהיהודים אין להצדיקה, במיוחד אם ניקח בחשבון כל מה שעבר על העם היהודי במלחמת העולם השנייה.

גרומייקו הסביר היטב את המניע המוסרי לאפשר הקמת מדינה יהודית בא"י, אולם לבריה"מ היה מניע נוסף, נסתר, לתמיכתם בהקמת מדינה יהודית בא"י. בכדי להבין מניע זה, יש להסתכל במפה הבאה:

ניתן לראות במפה זו כי בריה"מ וארה"ב התחרו ביניהן על אזורי השפעה בעולם. היתה זו תחילתה של מלחמה שנמשכה עד 1991 – המלחמה הקרה. מלחמה זו, והמרוץ אחר אזורי-השפעה, גרמו לכך שלכל אחת מהמעצמות יהיה אינטרס במזרח-התיכון ובארץ ישראל. האינטרס הרוסי היה החלשת מעמדה של בריטניה במזרח-התיכון. רוסיה חשבה שיציאתה של בריטניה מא"י, וכך הקטנת השפעתה במזרח התיכון, עשויים היו לאפשר לרוסיה להגדיל את השפעתה במרחב.

במקביל, גם ארה"ב חשבה שיציאת בריטניה מא"י תאפשר דווקא לה להגדיל השפעתה בא"י, וכך נוצרה מול בריטניה חזית אמריקאית-רוסית הקוראת לדיון בשאלת א"י.

במהלך הדיונים באו"ם הוחלט על מינוי ועדת חקירה מיוחדת של האו"ם לשאלת א"י.

ועדת אונסקו"פ

האו"ם מינה באפריל 1947 את ועדת אונסקו"פ, והחליט מראש כי יהיו בה 11 נציגים ממדינות בלתי-מעורבות, ושלא יהיו בה נציגי המעצמות הגדולות, שכן להן אינטרסים במזרח-התיכון. אונסקו"פ החלה את פועלה במאי 1947 וערכה עשרות מפגשים בא"י ומחוצה-לה עם גורמים ערבים, יהודים ונציגים בריטים. היהודים הציגו בארץ-ישראל יישוב המתפקד כחברה לאומית לכל-דבר, ואילו הערבים הראו חוסר לכידות. הועדה ראתה את המנדט הבריטי כ"לא מתפקד". ראשי התנועה הציונית הביעו בפני הועדה נכונות לחלוקת הארץ, ואילו ראשי הערבים התנגדו לכל פתרון הכולל קיום של מדינה יהודית. כן ביקרה אונסקו"פ במחנות עקורים באירופה ולמדה על סבל הפליטים היהודים בהם. במהלך ביקורה בארץ היו עדים נציגי אונסקו"פ לפעולה הבריטית כנגד האקסודוס בנמל חיפה, ואף אירוע זה השאיר על הועדה את חותמה.

באוגוסט 1947 הגישה הועדה את המלוצתיה:

• סיום המנדט הבריטי וחלוקת א"י לשתי מדינות ריבוניות – ערבית ויהודית. הצעת חלוקה זו לוותה במפה: הגליל המרכזי והמערבי, יהודה ושומרון, השפלה, דרום מישור החוף וצפון מערב הנגב – מדינה ערבית; בקעת בית-שאן, מזרח הגליל, עמק-החולה, מישור החוף הצפוני והמרכזי ומרבית אזור הנגב – מדינה יהודית.
• הגדרתן של ירושלים ובית-לחם כאזור בין-לאומי בשליטת האו"ם.
• משק כלכלי משותף לשתי המדינות – שיתוף מטבע ושיתוף מכסים.
• סיום מגבלות ההגירה למדינה היהודית = סוף הספר הלבן.

ההחלטה על תכנית החלוקה:

על-פי חוקת האו"ם כדי להפוך את ההצעה של אונסקו"פ להחלטה נדרש רוב של שני-שלישים מהמדינות החברות בו, והמאבק התנהל על קולה של כל מדינה. ב-29/11/1947 נערכה ההצבעה על הצעתה של אונסקו"פ. בעד ההצעה הצביעו 33 מדינות, ונגדה הצביעו 13 מדינות. לפיכך, הצעת אונסקו"פ הפכה להחלטה 181 של האו"ם.

מיד הודיעה ההסתדרות הציונית על קבלת החלטה 181 של האו"ם, וברחובות הערים היהודיות החלו חגיגות ענק. מדינות ערב הודיעו מיד כי אינן מקבלות את תכנית החלוקה.